אוסקר וילד בדבלין 

ביום ללא שמש, אם כי לא קר במיוחד, ניצבתי מביט אל פסלו של הסופר הדגול הזה. משורר, מספר, ממציא אגדות ובעיקר אדם ייחודי, יוצא דופן, שנון ושנוי במחלוקת. אוסקר ויילד (1856 - 1900). מי מאיתנו לא שמע את שמעו של האיש הזה. יליד דבלין, בירתה של אירלנד החופשית. רבים קראו בוודאי מספריו, מסיפוריו ומאגדותיו מבלי לדעת מי הכותב מאחוריהם. כמה מנכסי צאן הברזל של ספרות העולם במאה - 19 וה- 20 הם פרי יצירתו של אוסקר ויילד.

מפעם לפעם, כשאני מדריך קבוצה לאירלנד, אני מוביל את אנשיי אל הפארק היפה הזה, הניצב לו בלב הרובע הג'ורג'יאני באירלנד, רובע שתושביו האנגלו-אירים בנו אותו בעמל רב במהלך המאה ה- 18 והוא מזכיר מאוד את בתיה של לונדון. אנו נאספים אל מול הפסל הזה, הניצב אל מול בית הולדתו של הסופר הדגול ואני מתאר למטייליי כיצד האירים של היום מתפארים ומתהדרים בבניהם המפורסמים, וכיצד הפכו גיבורי התרבות הנרדפים של העבר למורשת תרבות ומקור להכנסות מתיירות של היום. אוסקר ויילד הוא רק אחד מני אותם רבים.
הוא שכתב את "תמונתו של דוריאן גריי", את סידרת האגדות המשובחות אודות "הנסיך המאושר", "הענק וגנו" ועוד כהנא וכהנא, היה בן דבלין אך בהחלט בעל חינוך אנגלי פרוטסטנטי. את יצירותיו פרסם הן כעיתונאי והן כסופר בעיקר בלונדון ושם גם זכה לתהילת עולם. לונדון היא גם העיר ששמה אותו ללעג ולקלס בהאשימה אותו בניאוף עם גבר אחר (דבר שנחשב חטא בזמנו והיה אסור בתכלית האיסור).

דבלין היא עיר הבירה של אירלנד והיא מונה כ- 1,300,000 תושבים (מבין 3.5 מיליון תושבי הרפובליקה האירית העצמאית). את מקומה בהיסטוריה רכשה דבלין כעיר מבצר וכמעוז שלטוני של האנגלו-נורמנים אשר החלו כובשים נתחים מן האי האירי החל משנת- 1169, וככזאת שימשה עד שנת 1921, עת נכנע המושל הבריטי לפני מנהיג .המתקוממים האירים, מייקל קולינס והעביר את מצודת העיר לידי האירים הלאומיים.

הרושם הראשוני שהעיר מעוררת בעיני המבקר הוא רושם די אפור, פשוט ואפילו מוזנח משהו. לא תמצאו בדבלין ארמונות פאר כמו בפריס או בלונדון. כנסיותיה פשוטות ובנויות בקו נורמני נקי ואינן משדרות עושר רנסאנסי בולט כפי שנראה בקתדראלות של רומא.
רחובותיה צנועים ומרכז העיר, המתוכנן ברובו בתכנון ג'ורג'יאני - אנגלי טהור ושדרותיו מהודרות ורחבות, קטן למדי ,העיר אפופה בשכונות מגורים רבות, רובן פשוטות, המעידה על הגירה מתמשכת של אנשי כפר לאורך ההיסטוריה אל העיר הגדולה. שכונות מגורים ענקיות הוקמו עבור כ- 12,000 פועלי מבשלת השיכר הגדולה "גינס" אשר נטמעה בנוף הדבלינאי מזה כ- 250 שנה.

הנהר החוצה את העיר לשני חלקים, מצפון ומדרום הוא נהר ה"ליפי". מקורותיו צלולים ונובעים הרחק במערב אירלנד ואולם בלב העיר מי הנהר נראים שחורים, מטונפים, ומכיוון שמשטר של גאות ושפל אופייני מאוד למקורות המים באירלנד, כמו גם לקווי הים לאורך חופיה, הרי ששרידים שחורים ומכוערים של שפל נראים על קיר התעלה הבנויה משני צידי הנהר.
מספר גשרים חוצים את הנהר ומחברים את שני חלקי העיר. המפורסם שבהם, גשר "האפני", הוא גשר חצי פני משנבנה, ב- 1919, היה הראשון בגשרים שנועדו להולכי רגל, שומריו נהגו לגבות מחצית הפני מכל הולך רגל המבקש לחצות את הנהר על גבי הגשר.

ואולם ב- 15 השנים האחרונות ניכרת כאן, וגם בשאר רחבי האי, המולה בלתי מוכרת. לאחר 730 שנות שקיעה כיבוש ודיכוי, החלה אירלנד להתאושש מן ההלם הכלכלי והאסונות שפקדו אותה, ולצאת אל המרחב האירופאי כחברה מחוזקת מן המניין.

סדרה של תהליכים כלכליים והסכמים בין ממשלה אחראית, עובדים ומעסיקים, יצרו כאן הסכמים ברורים והוגנים, כמו גם מקומות עבודה אידיאליים. משקיעי חוץ החלו להזרים מהונם אל האי ומקימים חברות "הייטק", וכן תעשייה .מפוארת של תרופות
יתרה מכך, צאצאיהם של מהגרים איריים מכל רחבי ארה"ב, קנדה ואוסטרליה החלו שבים למולדת הוריהם, לשחזר חוות ירושה ישנות שננטשו ברחבי האי ולהקים לעצמם בית לתפארת.

בדבלין עצמה המולת שיפוץ ובניה. את הרחוב הראשי ע"ש אוקונ'ל משפצים כבר מזה שנתיים, מכשירים לאורכו מנהרות רכבת תחתית ומייפים את השדרה שבמרכזו.

העיר שוקקת עשרות אלפי תיירים הנוהרים לבקר במכמניה המועטים כמו "טריניטי קולג'", האוניברסיטה העתיקה ביותר באירלנד (בה תמצאו את הספר העתיק של "קלס", ספר נזירי מאויר מראשית המאה ה- 9 לספ'), הפארקים הירוקים שלה, מבשלת השכר "גינס", וכמובן, רחוב הקניות המהודר גראפטון.
מדריכי התיירים מכבירים סיפורים אודות גיבורים שונים שפסליהם ניצבים ברחבי העיר. הנה פסלה של הגברת מולי מלון, נערה שופעת שספק אם הייתה כמותה אשר נהגה לפני כמאה שנים למכור דגים טריים בכל יום, ואילו עם רדת ליל מכרה את מכמני גופה. אפילו שיר-עם מפורסם נוהגים האירים לזמר ליד פסלה ובוודאי שבכל פאב ופאב.

ואם חוצים לצידו הצפוני של הנהר רואים את פסלו של דניאל אוקונ'ל, מורד אינטליגנטי שהפך לסמל למאבקם של בני העם האיריים נגד הכובש הבריטי במאה ה- 19, ואשר דגל בהתנגדות בלתי אלימה, ואף הצליח לחולל תמורות ולהביא להכרה בזכויותיהם של האירים הקתוליים בפרלמנט האירי.

הלאה משם ניצב פסלו של ג'יימס ג'ויס, אחד מסופריה המפורסמים ביותר של אירלנד. בן דבלין שהאירים בזמנו לא "ממש פרגנו לשיגיונותיו ולספריו, אשר נדד ברחבי העולם וכתב כמה מספרי המופת של המאה העשרים כגון "יוליסס ו"הדבלינאים". רק לאחר מותו ועם ההכרה העולמית במפעל הספרותי שלו הפכו פרנסי העיר את דמותו לגיבור תרבות ולמקור משיכה לאלפי תיירים חובבי ספרות ההולכים במסלול מסומן המתואר בספרו "הדבלינאים", ואפילו מוזיאון קטן יש על שמו.

וכמובן, פסלו של אוסקר ויילד, צבוע, חושף מבט ציני ומלגלג של גיבורו ומסתיר המון כישרון של סופר ענק שלקחי אגדותיו הינם בבחינת ערכי יסוד של הציוויליזציה בעולמנו.

אז בואו כולנו נביט פעם נוספת באיש המיוחד הזה, נתחבט בלבטיו, ננסה לזרום עם מסריו ואלה מאיתנו שטרם ,הספקנו, הבה ונעוט על ספריו כי לעולם לא מאוחר. אוסקר ויילד בדבלין.